פסק-דין בתיק תא"מ 26144-05-11

מונחת בפני תביעה שעניינה בתאונת דרכים.

רקע:

ביום 3.11.2011 בדרך למישור אדומים ארעה תאונת דרכים בין שני כלי הרכב נשוא התביעה (להלן: "התאונה").

אין חולק כי ארעה התאונה, אך יש חולק באשר לנסיבות קרות התאונה.

העיד בפני עת/1 (להלן: "עת/1") שהינו נהג הרכב בבעלות התובעת (להלן: "רכב התובעת"), כמו כן העיד נתבע 1 (להלן: "נתבע 1") שהינו נהג רכב מסוג משאית (להלן: " המשאית"), בבעלות הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעים").

עיקר טענות הצדדים:

לטענת ב"כ התובעת, עת נסעה עת/1 בנתיב המוביל לנסיעה ישר, נתבע 1 הגיח משמאלה ופגע ברכבה.

לשיטתו, המדובר בטענת סטייה, עת/1 נסעה ישר ולא הייתה לה כל סיבה לסטות שמאלה.

לאור האמור, מבקש לקבל את התביעה.  

לטענת ב"כ הנתבעים, עת/1 לא זכרה היכן התרחשה התאונה, ואת ארוע התאונה.

יתרה מכך, מיקומי הפגיעה תומכים בגרסת הנתבע 1.

לאור האמור, מבקש לדחות את התביעה.

דיון והכרעה:

השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן -  מי אחראי לקרות התאונה, דהיינו מי מהנהגים סטה עם רכבו לעברו של מי?

אקדים ואומר, שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי להעדיף את גרסת עת/1. עדותה היתה בהירה, קולחת ועיקבית, ונתתי אמון בעדות זו.

בקליפת אגוז, הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת, היא מלאכה קשה, אך מלאכה מובהקת המוטלת על בית המשפט. בית המשפט מחליט על-פי אמירות העדים, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך אירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במהלכו של המשפט ( סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א - 1970).

ההתרשמות הינה מאז ומתמיד אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. אולם, לא הבעת פניו של בעל הדין ולא יופי תוארו, או צחות לשונו היא שתביא את בית המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה.

ברי הוא שבית המשפט צריך לתת תשומת ליבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד לבדה, אלא במסגרת המבחנים המקובלים להערכת עדויות, לרבות מבחן ההיגיון, והשכל הישר.

העידה בפני עת/1 כי במקום נשוא התאונה היו שני נתיבים, היא נסעה בנתיב הימני, ומשמאלה הייתה המשאית.